בוב מארלי מבקש משמעות. ג'ה איז וואן.
כמו ילד קטן שנכנס לחנות ממתקים, נכנסתי לאולם הקולנוע. "ONE LOVE" על המסך, בוב מארלי על הבמה. גבוה, יפה, פיוטי. אמן עמוק נוגע ללב. לונדון של שנות ה-70 וה-80 יפהפייה מסביבו. הרסטאפרי שולט בערבות אפריקה הפסטורליות של "מלך האריות". הקולוניאליזם הבריטי מיוצג על ידי חיילים במדים של לגיונות עבר, רכובים על סוסים.
סיפור אישי מתאים מאוד לפופקורן עם סוכר שקנינו לנו. מוסיקת רגיי בסראונד, חושך קולנועי, טליה לצידי. בכקנו נזכרנו בעצמנו רוקדים ביחד לראשונה לבוב מארלי אי שם ב-1994 או 1995.
בנטפליקס, סיפור אחר. סדרת דוקו המציגה הקלטות של בוב מארלי. איש צנום לא גבוה, לא מושלם. ג'מייקה של עוני והרס. "ג'ה" היא מילה שאומרים אנשים עם רובים, ומנהיגי מפלגות לבנות ששולטים בהמון שחור. בתוכו יש אמן אחד: שליש גנדי, שליש ג'ון לנון, ושליש מרטין לותר קינג.
המוזיקה המוקלטת היא לייב גס. שרוט מפגעי טכנולוגיה ורעשי רקע של מלחמות. אפשר לשמוע את הזיעה המלוחה, להריח את הירוק ואת המרירות באוויר.בשני הסרטים, הלב יוצא אל הכשלון הקולוסאלי אל מול ההצלחה הבלתי נתפסת. ובשניהם מארלי מת מוקדם מדי, משאיר טעם של עוד, עם איבוד תקווה. ככה ג'ה רצה. ג'ה נתן ג'ה לקח יהי שם ג'ה מבורך.
הרי במוזיקה אנחנו לא מחפשים קונצרטים, או פופקורן מתוק, אנחנו מחפשים את ג'ה.צריך בוב מארלים בכל מדינה. וחייבים לוודא שהם חיים הרבה יותר זמן, ומשפיעים עד שהם משאירים אחריהם מורשת של תיקון, עם המון מארלים שיבואו אחריהם, מייק לאב, נוט וור, בעולם שגם הרפואה היא פוליטית וכלכלית, וגם הלאב, וגם הפיפל.
ג'ה גדול ישתבח שמו, ובוב מארלי הוא מלך הרגאיי, כהן הרסטאפרי, החב"דניק הגדול של הוואן לאב, בענן עשן סמיך ומתקתק. לא צריך למכור אותו בקופסאות של פופקורן מתוק, צריך ללמד אותו בבתי הספר, אבל זה כבר דיסאוננס משל עצמו.
בשני המקרים ברור שאין לנו צורך בעוד סיפור יפה ומתקתק על שה אלוהים, ניכר שג'ה רוצה שכולנו נהיה מארלים ולא רק נשמע אותו מההקלטות של פעם.
אז אם כבר, תתחילו בנטפליקס, ורק אז תלכו לקולנוע, גם בבלגאן, יש כללים של הגיון.
לצפייה בנטפליקס: https://www.netflix.com/title/70232197