זה לא חוק חדש. זו נקודת כשל ניהולית שאף אחד לא רוצה לראות
כתבת צוות Focusnews
רוב העסקים בישראל מתייחסים לרגולציה כאל רעש רקע.
עוד חוק, עוד תיקון, עוד סעיף שמישהו “יטפל בו”.
אבל האמת הפחות נוחה היא שברוב המקרים הבעיה איננה החוק, אלא הדרך שבה מתקבלות החלטות בארגון.
תיקון 13 לחוק הגנת הפרטיות הוא דוגמה מצוינת לכך.
לא משום שהוא חריג בחומרתו, אלא משום שהוא חושף נקודת תורפה ניהולית שחוזרת על עצמה כמעט בכל סוג של ארגון: היעדר אחריות ברורה על טעויות שטרם התגלו.החוק לא שואל אם ניסיתם.
הוא לא מתרשם מכוונות טובות.
והוא בוודאי לא מתעניין בשאלה “מי היה אמור לדעת”.וזו בדיוק הבעיה.
רגולציה לא נועדה להפתיע – היא נועדה לבדוק
התפיסה הרווחת גורסת שרגולציה היא כוח חיצוני שמופעל על עסקים.
בפועל, רגולציה היא מנגנון בדיקה:
היא בוחנת האם קיימת אצלכם שיטה, ולא רק כוונה.רוב העסקים אינם נופלים כי פעלו בזדון.
הם נופלים כי סמכו על כך שמישהו כבר בדק, כבר עדכן, כבר טיפל.אבל כאשר שואלים את השאלה הפשוטה –
מי אחראי לדעת שאנחנו לא עומדים בדרישות?
מתברר שלרוב אין תשובה אחת ברורה.יש יועץ.
יש עורך דין.
יש ספק טכנולוגי.
ויש הנהלה.אבל אין בעל אחריות.
כאן מתרחש הכשל האמיתי
החידוש התפיסתי שתיקון 13 מביא איתו אינו טכנולוגי או משפטי – אלא ניהולי.
הוא מעביר את נקודת הכובד משאלה של “ציות” לשאלה של מנגנון.לא מספיק לשאול:
– האם יש מדיניות פרטיות?
– האם יש טופס הסכמה?
– האם יש מערכת מאובטחת?השאלה המהותית היא:
איך הארגון מגלה שהוא טועה – לפני שמישהו אחר מגלה זאת עבורו?עסק שאין לו מנגנון כזה פועל על אשליה של שליטה.
הכול נראה תקין – עד שלא.
האחריות שלא נלקחת – תמיד מתנקזת לנקודה אחת
במקרים רבים, כאשר מתרחשת בעיה רגולטורית, מתחיל משחק האשמות:
– זה אצל הספק
– זה באחריות היועץ
– זה לא היה בתוקף כשבדקנו
– זה לא חל עלינואבל רגולציה אינה מתעניינת בנרטיב.
היא מתעניינת בתוצאה.וכאן מתחדדת נקודה שמנהלים רבים מתקשים לקבל:
אחריות שלא נלקחת מראש – לא נעלמת. היא פשוט נדחית.היא תחזור ברגע הכי לא נוח:
בבדיקה, בתביעה, בקנס, או בפגיעה במוניטין.
תיקון 13 הוא סימפטום, לא הסיפור
מי שממהר לקרוא את תיקון 13 כעוד “כאב ראש משפטי”, מפספס את העיקר.
הוא אינו ייחודי.
הוא חלק מגל רחב יותר שבו המחוקק, הרגולטור והציבור דורשים דבר אחד:
שיהיה ברור מי אחראי על המידע, על ההחלטות, ועל הטעויות.עסקים שימשיכו לפעול במודל של “יהיה בסדר” ימצאו את עצמם לא מוכנים לא בגלל חוסר ידע, אלא בגלל חוסר מבנה.בדיוק על כך עסקנו בהרחבה גם בכתבה:
“תיקון 13 לחוק הגנת הפרטיות: אף ארגון בישראל לא יכול להרשות לעצמו להישאר אדיש”
👉 לקריאה:
השאלה שכל מנהל צריך לשאול היום
לפני שממהרים לעדכן מסמכים, להוסיף סעיפים או לרכוש מערכת חדשה, יש שאלה אחת בסיסית שראוי לעצור מולה:מי בארגון אחראי לדעת שאנחנו טועים – גם כשזה לא נוח?אם אין תשובה ברורה,
אם האחריות מפוזרת בין גורמים,
ואם אין מנגנון שמחייב בדיקה שוטפת ולא רק תגובה –
הסיכון כבר קיים, גם אם עדיין לא התפרץ.וזו אולי התובנה החשובה ביותר:
הבעיה האמיתית של עסקים היום איננה חוסר ידע רגולטורי,
אלא היעדר מבנה שמוכן לפגוש את המציאות כשהיא משתנה.